לדבר אל - לא רק על

בעשורים האחרונים, תופעת הרווקות המאוחרת הפכה לאחת התופעות המרכזיות בחברה המערבית — וגם בישראל. בעוד שבחברות מסוימות מתקבלת תופעת הרווקות כחלק מהשיח האינדיבידואליסטי המודרני, בחברה הדתית-לאומית היא נושאת עמה כאב כפול, אישי וחברתי.

רווק או רווקה דתיים אינם מתמודדים רק עם האתגר הרגשי של בדידות, אלא גם עם מסרים חזקים מהקהילה מסרים שלפעמים מכוונים ממקום של דאגה, אך מתקבלים כריחוק או ביקורת. כתוצאה מכך, הם חווים לעיתים תחושות של כישלון, ניכור, ולעיתים אף תחושת אשמה: "איפה טעיתי? למה זה לא קורה לי?"

המחקר מראה כי רווקים דתיים-לאומיים חווים לעיתים קרובות תחושות של חוסר שייכות, במיוחד בשל מרכזיותה של המשפחה בחיים הדתיים והחברתיים. חתונה היא לא רק עניין אישי, אלא מימוש של ערך רוחני, לאומי וקהילתי. כאשר אדם לא מצליח להתחתן, התחושה היא שהוא "לא ממש את ייעודו".

אך מעבר לתחושות הפנימיות, האתגר המרכזי טמון לעיתים דווקא בתגובת הסביבה. הורים לחוצים, חברים שנעלמים לאחר שהתחתנו, קהילות שאין בהן מקום מותאם לרווקים. לעיתים, מי שנמצא במעגל התמיכה — רבנים, שדכנים או חברים — אינם מצליחים לגלות את הרגישות הנדרשת. במקום הקשבה, יש עצות לא רגישות; במקום הכלה, יש שיפוטיות. הדבר רק מעמיק את תחושת הבדידות והפגיעות.

כאן עולה קריאתו של המחקר למעבר מהתייחסות לרווקות כ"בעיה שיש לפתור", להתייחסות לרווקים כאנשים שלמים, בעלי רצון לאהוב ולהקים בית אך שזקוקים לליווי רגיש, קשוב ולא מתנשא. במקום לדבר עליהם, יש לדבר איתם.

רגישות אמיתית לרווקים ולרווקות היא בראש ובראשונה הקשבה: לשמוע את הקושי בלי למהר לתת פתרונות, להכיר בכך שמדובר במאבק אמיתי, מורכב, שלא נפתר בהינף יד. הקשבה כזו יוצרת קרקע לשיח כן ופתוח, שממנו אפשר לצמוח — הן ברמה האישית והן הקהילתית.

לסיום, חברה שמבקשת באמת לעזור לרווקים ורווקות צריכה ללמוד להציע להם לא רק הצעות לשידוך, אלא קודם כול אוזן קשבת ולב פתוח. רק כך נוכל באמת להיות קהילה שמכילה, מחזקת ומלווה — גם בדרך הארוכה, ולא רק בנקודת הסיום של החופה.