תמונת מצב של הרווקות בימינו

במהלך העשורים האחרונים, תופעת הרווקות המאוחרת הולכת וצוברת תאוצה ברחבי העולם המערבי. בארצות הברית, שיעור משקי הבית של אדם יחיד זינק מ־17% בשנת 1970 ל־28% בשנת 2020, ובשוודיה מדובר כבר על יותר מ־50% ממשקי הבית של יחידים. לצד השינויים הדמוגרפיים, חלים שינויים בתפיסות הרגשיות והחברתיות של זוגיות, נישואין ואינדיבידואליזם. עם זאת, תופעת הרווקות אינה רק דמוגרפיה אלא היא בעלת השלכות בכלכלה, ובבריאות הנפש והגוף.

המצב הזה אינו פוסח על החברה הישראלית. בין השנים 1990 ל־2009, מספר משקי הבית של רווקים בישראל הכפיל את עצמו, ובתל אביב הנתון הגיע ל־38%, פי שניים מהממוצע הארצי. גם גיל הנישואין הממוצע בישראל עלה באופן משמעותי. אך מעבר לסטטיסטיקות, חשוב להבין את ההקשר החברתי והתרבותי. החברה הישראלית נותרה ברובה משפחתית ומסורתית, והציפייה להינשא ולהקים משפחה בעיתוי "נכון" עדיין רווחת הרבה יותר מאשר בחברות מערביות אחרות.

בתוך כך, הרווקות בחברה הדתית-לאומית בולטת. מדובר בחברה שמהווה מיזוג של דתיות ושילוב לעולם הכללי, ונעה על הציר שבין החילוניות לבין העולם החרדי באופן לא פשוט. על פי הנתונים, 28% מהנשים הדתיות־לאומיות ו־19% מהגברים אינם נשואים גם אחרי גיל 30. זהו נתון מובהק, בעיקר לאור חשיבות מוסד הנישואין בתרבות ישראלית.

הזהות כלאים של הציבור הדתי-לאומי יוצרת מצב מורכב. מצד אחד, הציפייה לחיי זוגיות רומנטיים שאובה מהתרבות המערבית. מצד שני, שואפים לצאת לפגישות כמו חרדים. כתוצאה מכך נוצר לעיתים קרע בין הציפיות לבין המציאות רגשות, בחירה חופשית ומימוש עצמי (מה שנקרא "משולש האינטימיות") אינם מתממשים די הצורך.

החברה הדתית-לאומית מנסה להתמודד עם האתגר, אך הכלים המסורתיים של שידוך אינם מספיקים עוד. שדכנים ושדכניות לרוב אינם מקבלים תגמול כלשהו, עובדים בהתנדבות, ולעיתים אף סובלים מחוסר הכרה ציבורית. יותר מכך, רבים מהרווקים והרווקות מרגישים שהם נשארים מאחור לא רק ברמה האישית, אלא גם מבחינת מעגלי התמיכה הקהילתיים.

במצב זה, עולה הצורך הדחוף בגישה חדשה: מקצועית, מבוססת ידע סוציולוגי, ורגישה לצרכים הייחודיים של הרווקים הדתיים־לאומיים. מודלים חדשניים כמו "שדכנות אפקטיבית", מבוססי ראיון עומק, התאמה על בסיס אישיות והנחיה תהליכית, עשויים לספק מענה ראוי — לא רק לרווקים עצמם, אלא גם לחברה כולה.